אברך שעובר כעת את תהליך הייעוץ שלי, שאל אותי השבוע שאלה קצרה:
מה המקום של הבעל בבית?
– שאלה תמימה. לכאורה.
אבל לא. השאלה הזו היתה בהתרסה. משהו כמו?!
זה היה לאחר שאשתו לא שמעה לדרישה (לא בקשה – דרישה) שלו; ולאחר שיתכן גם שהיא
עשתה זאת באופן מעצבן במיוחד, וזה באמת הציק לו באותו הרגע ממש. והוא – הגיב.
והתגובה שלו היתה – קיצונית. מאוד קיצונית. לדעתו, זה 'שווה' למה שהיא עשתה.
אני ניסיתי להגיע איתו למסקנה שהיא בכלל לא חייבת לו. ולכן – התגובה ממש לא 'שווה'.
נכון – שזה היה כלפיו ממש, וזה הציק לו; גם הפגיעה עצמה מוצדקת, אפילו שצריך לדעת
כיצד להגיב כשאתה נפגע, ודאי שלא בצורה 'קיצונית' כזו; אבל זה ודאי – שאי אפשר להגדיר
שום 'חובה' בבית. כך אני קיבלתי. בודאי לא כשזה בא בדרישה, בסוג של 'פקודה'.
ותוך כדי שיחה הבנו, שלדעתו ה'מילה האחרונה' – היא של הבעל. תמיד, או לפחות בדרך
כלל.
וכשניסיתי לערער על הקביעה הזו – באה השאלה הנ"ל. והיא היתה גם מלווה בהרבה 'רגש'.
אז באמת, מה ה'מקום' של הבעל בבית.

תשובה:
האם האשה חייבת לשמוע בקולו של בעלה?
– אני לא מכיר כזה חיוב 'חד צדדי'.
מה שאני כן מכיר – זה 'אין לך אשה כשרה בנשים, אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה'
(יל"ש שופטים רמז מב בסופו).
אבל יש גם צד שני:
– מכבדה – יותר מגופו.
ואם הוא מכריח אותה לשמוע בקולו, זה לא כל כך 'מכבדה'. ודאי שלא יותר מגופו.
ובקשר ל'יותר מגופו', אם היא אומרת לו משהו – האם הוא לא צריך לשמוע בקולה?...
הלא רצונה – זהו כבודה! וכשהיא אומרת מה היא רוצה, אז – שיכבד!
אז מי צריך לשמוע בקול מי?
או יותר נכון – מי הוא זה שאינו צריך לשמוע בקול השני?
ומה יהיה כשכל אחד רוצה משהו אחר? מי צריך 'להכניע' את עצמו תחת רצונו של השני?
אז קודם כל:
יתכן, שבדורות עברו – זה היה אחרת. ההירארכיה היתה שונה, ושני בני הזוג היו
מאושרים ושמחים בה.
כיום, אנחנו גדלים באופן שונה. מחונכים באופן שונה.
ומשכך – הכלל כיום הוא ברור:
אף אחד לא חייב לשמוע בקול השני, כי 'אני אמרתי'. לעולם לא.
וכל אחד כן חייב – להשתדל לעשות את כל רצונותיו של השני.
– והחיוב הזה, הוא לא כלפי השני; הוא כלפי עצמי. כלפי ה' יתברך, שמוכן למחוק את שמו
כדי שיהיה שלום בית. אני חייב להשתדל. חייב לנסות. אני יודע – שזה התפקיד שלי.
לכבדה יותר מגופי, או להיות כשרה בנשים.
– השני – אינו יכול לדרוש ממני מאומה!
ועם כל זה.
אשה, מעצם טבעה – היא מתמסרת.
היא מסוגלת לעשות ולעשות – עד שהיא כמעט מתמוטטת. בעלה הוא זה שצריך להציע לה
– לכי לישון, אני אמשיך מכאן. לה עצמה קשה לעצור.
והמידה הזו שלה, מיועדת בעיקר – לבעלה.
ושוב: אי אפשר לדרוש את זה ממנה. היא רק תהיה חייבת – לדרוש את זה מעצמה; אבל
אין לבעלה לדרוש את זה ממנה.
– אבל הוא יכול לייצר את זה. לגרום את זה.
עד כמה שהבעל – 'מכבדה'. כשהוא מראה לה – שאין יותר חשוב ממנה בחייו. שהוא מוכן
לעשות הכל – למענה, כדי שהיא תהיה מאושרת.
עד כמה שכשמפריע לו משהו, הוא לא 'מתלונן' על העבר, אלא רק 'מביע רצון' – על העתיד.
הוא אומר לה מה הוא היה רוצה – שיהיה. באופן מכבד, ומכיל, ומבין. ועם מחמאה בצד.
– וחייבים תמיד לומר! לא שומרים 'בבטן' כלום! ומה שהופך את זה ממריבה כואבת
לשלום בית פורח – זה האם זו 'תלונה', או 'הבעת רצון'. זה הכל.
[יתכן שכל זה נכלל במש"כ הרמב"ם (אישות טו, יט) 'ויהיה דיבורו עימה בנחת, ולא יהיה
עצב, ולא רוגז'.]
והוא מצידו, משתדל לעשות את הרצונות שלה – עוד לפני שהיא אומרת; משתדל 'להרגיש'
אותה.
בקיצור, הוא עושה את ככל יכלתו – כדי להיות 'נותן' מוחלט.
האשה, מרגישה את זה. היא 'בטוחה בקשר'. בטוחה בידיו של בעלה. בטוחה – שהוא
יעשה הכל למענה. שיהיה לה תמיד טוב איתו.
ובמצב כזה – היא תתמסר. אין ספק. היא תעשה ממנו מלך.
ואם הבעל רוצה להיות ה'מוביל' בבית, אז כאן זה המקום. תהיה המוביל – של הנתינה הזו.
של העשיה למענה. תהיה הראשון, כדי שהיא תהיה השניה.
הבעל – הוא 'כמו שר או מלך' (רמב"ם שם). אבל ההגדרה של 'מלך', זה – ב'רצון'. מלכותו
– ברצון קיבלו עליהם.
ואם זה בכפיה, זה לא מלך. זה רודן. זה שתלטן. אולי זה אפילו ארי דורס.
ולנשים הקוראות – מותר גם לך להתחיל 'באופן חד צדדי'. אל תחכי לבעלך. אם את תהיי
הראשונה – הוא יהיה השני.
– וזה לא רק 'מותר'; זו חובה קדושה. אם כל אחד יחכה לשני, זה לא יקרה לעולם.
ומה עושים כשיש חילוקי דעות?
אז קודם כל, במצב כזה – זה כבר כמעט לא 'חילוקי דעות'.
– אלו 'שני צדדים' – של אדם אחד.
כי במצב זה, כל אחד מרגיש את רצונותיו של השני – כמעט באותה מידה בה הוא חש את
רצונותיו שלו. למשל – אם רצון האשה לא יתממש בסוף, אז בעלה יחוש (אולי: כמעט) את
אותה האכזבה שלה. ביחד איתה ממש.
ובכל אופן, יש לנו הדרכה ברורה מה עושים במצב של חילוקי דעות. כיצד להכריע בין
ה'צדדים' ביחד, בלי לערב מישהו שלישי (הדברים נמסרים בע"פ בהדרכה שלנו).
– ואם זה לא מצליח – שואלים מישהו שלישי. רב, מדריך.
בזמן האחרון שמעתי מגדול אחד שליט"א כך:
– יסוד היסודות של בית יהודי – זה שיהיה רב שמכריע!
החידוש בדבריו, לפחות אצלי, היה – שזה לא רק פרקטי, ו'נצרך', ואפילו 'מחויב'.
– אלא – שזה 'יסוד היסודות'!
וכמובן, שאם לומדים כיצד אפשר להכריע לבד, בתוך הבית, אז כמעט ולא מגיעים לשלב
הזה של השאלה. אין צורך בזה.
Comments