הגיעו אלי בני זוג עם סיפור מאוד מעניין.
אני למדתי מהם תובנות חשובות מאוד, והחלטתי לשתף בהם את קוראי 'והיו לאחד'.
אז ככה:
הם חיים ביחד כעשר שנים.
– ושניהם זקוקים לטיפול רפואי קבוע. שניהם!
התרופות עוזרות להם 'לצוף'. לחיות נורמלי. מי שאינו מודע לבעיה, ואין לו עין
'מקצועית' – לא יראה דבר. הם מתפקדים כאנשים רגילים ממש.
ההתפרצויות (הקלות יחסית, בעקבות הטיפול התרופתי) מתרחשות בבית. אחד מול
השני.
והם חיים ביחד – מצוין!!
הסיבה שהם הגיעו אלי היא כדי ללמוד ענין מסויים, בו לא היה להם ידע כלל.
אבל התקשורת, היחס, ההרמוניה, ה'זרימה', האהבה – הכל נפלא.
– איך זה קורה?
אני הרגשתי שהבעל מאוד משקיע בחיי הנישואין הללו. וכיועץ, האמון על מתן תחושה
טובה למתייעץ, חיכיתי להזדמנות בה היינו בפגישה רק שנינו – והבעתי את הערכתי
הגדולה על כך.
ואז הוא הסביר לי את המניע שלו:
היא – מיוחדת, עבורו. רק היא!
ומדוע?
כי היא היחידה שיכולה להבין את מה שעובר עליו. היחידה שמסוגלת לקבל ולהכיל
אותו כפי שהוא.
היחידה, שמוכנה לסבול את 'תופעות הלואי' של הטיפולים שלו.
וכל כך למה?
– כי היא עוברת את אותם דברים.
כך גם היא חשה כלפיו. כמובן. אין לה 'אפשרויות אחרות'. הוא – היחיד עבורה.
אז זה לא שאין להם ברירה.
– זה שאין אשה אחרת בעולם! ואין בעל אחר בעולם!
וזה מתכון בטוח – לחיי נישואין מאושרים למופת. עם כל החסרונות.
אגב, גם אדם וחוה כנראה חיו כך. מפאת העובדה הפשוטה – באמת לא היה אף אחד
אחר בעולם...
אז זו השאלה שלנו היום:
– איך כל האנשים ה'רגילים' יכולים גם הם לחיות בתחושה כזו.
תשובה:
לפני מספר חדשים הגיעה אלי אשה שלא ידעה אם היא רוצה להמשיך את חיי
הנישואין שלה.
היו לה – 'חלומות'. בעל כזה וכזה. ושנוהג כך וכך.
בעלה, לא 'התאים' לאף אחד מהחלומות שלה. לאף אחד מהם!
זו היתה אכזבה קשה. 'נחיתה' כואבת.
שאלתי אותה מה היא מעדיפה. האם להיפרד תיכף ומיד, או להמשיך בכל זאת.
נתתי גם אפשרות שלישית. שהיא תתן לנישואין הללו 'צ'אנס' לתקופה, בהם היא
תנסה לעבוד על עצמה. להגיע למצב שהיא תרצה בבעלה, על כל ה'חסרונות' שלו.
היא בחרה, כמובן, באפשרות השלישית.
[זה היה ברור לי מראש, אחרת לא הייתי מציע לה את האפשרות להיפרד חלילה.]
ואז התחלנו לעבוד.
אחד מהדברים שעשינו, ולדעתי זה מה ש'עשה את העבודה', היה – שתי רשימות.
האחת – מה החלומות שהפסדתי. מה חסר לי בבעלי.
– היא פירטה את הכל. גם מה שהיה נראה בעיניה 'קטנוני'.
והשניה, מה כן יש בבעלי. אלו תכונות בו כן מתאימות לי. מה מיוחד בו.
מספר ימים עברו.
ואז שאלתי אותה – עדין יש לך ספקות?
התגובה היתה מאוד רגשית: אוה, ברור שלא!
– אני איתו! לעולמי עד!...
בשלב זה, יתכן, שחלק מהקוראים יגיבו – מה החידוש הגדול. צריך להתבונן במעלות
של השני, את זה כולם יודעים.
– אז זהו, שלא כולם יודעים.
כי צריך לדעת לעשות את זה נכון.
וככה עושים את זה:
כותבים את מה שמפריע לי באישיותו/התנהלותו של השני. מציפים את זה. אפשר
גם לשפוך את הלב לפני מישהו קרוב (לא מתוך המשפחה), ובתנאי שברור לו
שהתפקיד שלו זה רק להקשיב, ולהכיל, וחלילה לא לתת עצות 'חכמות' כמו 'אז
תעזבי אותו'. וגם לא לשדר את זה בשום צורה. רק – להיות אוזן שומעת. ומרגישה.
בלי 'שיפוטיות'.
ורק לאחר מכן, כותבים – בפרוטרוט – את המעלות. ואפשר לכתוב כמה כאלו בכל
יום.
ולכל אחד יש מעלות יחודיות! הרבה יותר ממה שהוא עצמו יודע! צריך רק לחפש.
[הסיבה לשלב הכתיבה היא, שדברים בלתי מוגדרים 'יושבים' על הנפש שלנו כמו
איזה 'ענן' שחור בלתי מזוהה, מעיק ומטריד, ומונע כל אפשרות לראות צד שני.
וכשאנחנו מגדירים לעצמנו מה יש כאן, שמים את זה 'על השולחן', אז אפשר לשים
את זה בצד – ולהתחיל לראות את הטוב.]
ועוד משהו, שהזכרנו מספר פעמים בעבר.
אם מישהו מרגיש שהשני 'חייב' לו, אז הוא לעולם לא יוכל לראות את המעלות שלו.
הלא זו אינה מעלה – זה מחויב המציאות!!
ואם השני אינו חייב לי מאומה, אז כל מה שהוא עושה – זו מעלה נפלאה. הכרת הטוב
תתעורר על כל דבר פעוט, והחיים יהיו נפלאים...
– והכרת הטוב – היא יסוד הבית. עוד קודם ה'נתינה'.
נסו ותיווכחו.
Comments