אני רוצה להשתתף איתו, והוא דוחה אותי. למה?

בעלי עובד קשה, שעות ארוכות. בדרך כלל הוא מגיע הביתה מאוחר מאוד, בשעות

הקטנות של הלילה.

לא תמיד אני מצליחה לחכות לו, אבל לפעמים כן. ואז כשהוא מגיע, אני מנסה לבצע

את תפקיד האשה: מקבלת את פניו, ומתעניינת בו. מה נשמע, איך היה.

ובדרך כלל התשובה שלו היא – 'אני עייף, תני לי כמה דקות'. 'קשה לי לדבר עכשיו'.

'אני צריך כמה דקות של שקט'.

וזה פוגע בי. אני רוצה להשתתף איתו, והוא דוחה אותי.

מה אני יכולה לעשות?

תשובה:

זו שאלה שכיחה, ואני מניח שרבים מהקוראים/ות יודעים את התשובה.

ובכל זאת נענה עליה במסגרת זו, גם למען מי שאינו יודע, וגם כדי 'לרענן' למי שיודע.

כי גם אצל היודעים, זה חוזר על עצמו פעמים רבות. כך מהנסיון.

אז כדאי לנו ללמוד כאן את אחד ההבדלים שבין איש ואשה.

והוא:

אשה – משתפת; איש, מתכנס בתוך עצמו.

דהיינו:

אשה חוזרת מיום ארוך. העבודה היתה קשה ומפרכת. היא עייפה.

והדבר הראשון שהיא עושה – זה לספר למישהו מה שעבר עליה. למי שמתעניין. זה

'רוקד' לה בבטן, והיא חייבת 'להוציא'.

היא עייפה, הלא כן? למה היא לא הולכת ישר למיטה?

היא אכן עייפה. מאוד עייפה. אבל לפני שהיא תלך לנוח – היא חייבת לשתף. 'לרוקן'.

כך היא תירגע, ותוכל ללכת לנוח. ככה הנפש שלה בנויה.

האשה שייכת לענין ה'שיחה' הרבה יותר מהאיש. היא מוציאה ל'גלוי' את מה שהיא

מרגישה (עי' מהר"ל נתי"ע נתיב הצניעות פ"א). זה טבעה.

ואם בעלה רוצה להיות באמת 'בעלה', אז הוא יהיה זה שמתעניין. והוא יהיה זה

שהיא 'תפרוק' אליו את ה'מטען' שלה. שהיא תשתף אותו במה שעבר עליה.

האיש, גם לאחר יום עבודה קשה ומפרך, צריך קודם 'לעבד' את הדברים בתוך עצמו.

לעכל את היום שעבר. יתכן גם שהוא ירצה מיד לנוח, בלי לשתף בכלל. גם לא לאחר

ה'כמה דקות' שלו.

– ככה הוא בנוי!

הבדל שני:

האיש, חייב להרגיש את עצמו חזק. גיבור. מוצלח, ומצליח.

לאשה, אין בעיה להרגיש חלשה. היא מקבלת את המשענת, ומתעודדת.

עצם הרגשת החולשה – קשה לכל אחד, כמובן; אבל 'להשלים' עם העובדה שאני

חלש/ה, זה הרבה יותר קל – לאשה.

רואים את זה למשל – כשעלולה להיות סכנה.

האשה – 'אמאל'ה, אני מפחדת'. והאיש – 'מה הבעיה, אני עובר את זה ברגע'... זה

גם בקול כזה, של גבר. תדמיינו...

ושוב. אם הבעל הוא 'בעל', אז הוא יהיה זה שמקשיב לה. שמהווה משענת שלה.

ש'מכיל' את מה שהיא עברה.

ולכן כשהאיש מרגיש חלש, הוא מקפל את עצמו – אל תוך עצמו. מנסה לשאוב מעצמו

את העידוד, את הכח. ולהציג לעולם – במקרה זה לאשתו – את החלק החזק שבו.

ובפרט כשזה מול אשתו. שם הוא בעיקר מרגיש שהוא חייב להיות החזק. העוצמתי.

וחלילה לא להיות חלש בפניה.

כך זה – בדרך הטבע. יש יוצאים מן הכלל, ובדור שלנו זה קורה הרבה. אבל האיש

והאשה ה'מקוריים' – מתנהגים כפי האמור.

ואם כן.

כשבעלך חוזר הביתה, עייף וחלש, הוא לא יכול להציג מול אשתו את ה'גבר' שהוא.

ולכן הוא רוצה להיות לבד. לפחות כמה דקות, עד שהוא 'מתאושש'.

ולך – קשה להבין את זה. את הלא מרגישה שצריך לפרוק, להוציא. שזה חלק חשוב

מאוד מהקשר שביניכם.

– אבל את צריכה להבין את זה.

הוא מחובר אליך מאוד! גם אם הוא מבקש ממך כמה דקות של שקט!

נסי להגיש לו משהו שאת יודעת שהוא אוהב, ולהיות שם בשבילו. זה הכל. את יכול

לשאול איך היה; אבל בעדינות.

ומה שהכי כדאי לך לעשות – זה לשוחח איתו על זה בזמן אחר. לשאול אותו מה הוא

היה רוצה שתעשי כשהוא חוזר. מה יעשה לו הכי טוב.

ויש כאן גם מסר חשוב מאוד – לאיש.

אשתך אוהבת לשתף. לספר. להביע.

וקשה לה להבין כשאתה לא עושה את זה, היא מרגישה ריחוק.

אז אם אשתך לא קוראת את האמור, תסביר לה את זה אתה. תגיד לה – זה שאני צריך

שקט כשאני חוזר, זה לא אומר כלום על הקשר שלנו. הרי אני... כאן אפשר להוסיף

הבעות רגש, כיד ה' הטובה עליך (כמה שיותר...).

אני רק צריך להיות קצת לבד, כי ככה זה הטבע של גבר. זה הכל.

וגם – לאחר המנוחה, תספר לה מה היה. תשתדל לפרט.

אברך, למשל, שחוזר הביתה ומספר לאשתו ש'למדתי', זה ממש לא מספיק. היא נשארת 'רעבה'.

– עליו לספר לה גם את מה שהוא למד. אפילו 'שור שנגח את הפרה'. שהיא תרגיש

את היום שלו. שהיא תרגיש שהיא 'היתה שם איתו'.