'אף אחד אינו חייב לשני כלום'—באמת??

אנחנו נשואים שנים מספר. אני משקיע הרבה, לטעמי – יותר מהרבה בעלים אחרים.

הבעיה היא, שהגעתי למצב בו אני מרגיש 'חייב'.

למשל:

כשאני רק חושב בקול שאולי נצא לאיזה מקום ביחד, אז היא מאוד מתרגשת. מדברת על זה. מתכננת. ולוחצת אותי מאוד – שזה יקרה.

ואם אני 'מעז' חלילה לרדת מהרעיון, אז היא לא סולחת לי על כך. היא נהיית עצובה, ומסוגרת, ועצבנית. וגם טוענת ומטיחה.

שוחחנו על זה כמה פעמים, בדרך כלל היא מסכימה איתי בסופו של דבר. אבל זה חוזר על עצמו.

כל זה היה, עד שהבנתי ממך – שאני באמת לא חייב לה מאומה. כך גם כתבת באחד הגליונות הקודמים – 'אף אחד אינו חייב לשני כלום'.

והבנתי ממך גם, בשיחה שהיתה לנו, שאני לא אחראי על הרגשות שלה.

ומאז – די השתחררתי.

אני עדיין נלחץ כשאני קולט שהיא מצפה למשהו, אבל כעת זה הרבה יותר רגוע. אני מנסה להתבונן בתובנה הנ"ל, וזה עוזר לי.

אבל משהו כאן מבלבל אותי.

אם אני לא אחראי לרגשות שלה, אז זה אומר שהיא לא חלק ממני? אולי באמת לא. זו המסקנה שהגעתי. האם זה נכון.

וגם – מה אוכל לעשות כדי להשתחרר מזה לגמרי.

תשובה:

אז קודם כל, באמת אל תאמר 'רעיונות', שאתה לא הולך לבצע אותן.

כשאתה – כגבר – חושב על רעיון לטייל למשל, אז אתה שוקל את זה. אולי כן, אולי לא. אולי זה מתאים, אולי זה יקר מידי. אולי לא בתקופה הזו, אולי כן.

וכשהיא, כאשה, שומעת ממך את הרעיון, אז היא מיד – מתחילה לדמיין את זה. היא כבר רואה שמש כתומה שוקעת אל תוך תכול הים, וגם שומעת את שצף הגלים.

וכשאתה בסוף 'יורד מהרעיון', אתה בעצם – קוטע את החלום הזה שלה. הורס לה אותו בידים.

אתה יכול לחשוב איתה ביחד. לא רק 'לזרוק רעיון', אלא 'להכניס' אותה לשיקולים שלך, ולהתייעץ איתה. כך זה אולי יהיה פחות בגדר 'חלום'. אבל קח בחשבון – שגם בצורה כזו היא עלולה לפתח ציפיות.

– תצא איתה. זה מאוד חשוב!

אבל אל תפתח ציפיות – כשאתה לא בטוח שזה מה שהולך לקרות.

ולגוף השאלה.

המילים 'לא אחראי על הרגשות', ו'היא לא חלק ממני', הן קצת – קשות מידי. קיצוניות מידי.

– האם אני כן אחראי על הרגשות שלה?

– גם לא.

זה איפשהו 'באמצע'.

וגם לגבי המשפט שאמרנו בעבר – 'אף אחד אינו חייב לשני מאומה'.

זו האמת.

– אבל צריך להסביר קצת. כך נוכל להבין גם את ה'גדר' של האחריות הזו, ושל ה'חלק ממני'.

אז באמת – אתה לא חייב לה כלום. וגם היא, אינה חייבת לך כלום.

– כך הגישה – מבחינה פרקטית.

נכון שיש חיובים. והם מפורשים בהלכה. אבל אם נתייחס אליהם כחיובים, וגם נדרוש אותם מהצד השני – אלו לא יהיו 'חיי נישואין'. זה יהיה סוג של 'הסכם', כמו 'בוס' והפועל שלו.

ומצד שני, כל אחד חייב להשתדל להעניק לשני. לעשות את הרצונות שלו. הבעל חייב 'לכבד את אשתו יותר מגופו', והאשה חייבת – 'ללכת בתאות ליבו' של בעלה (עי' רמב"ם אישות טו, כ).

– נו, אז 'חייב' או 'לא חייב'??

חייב – להשתדל.

חייב, כלפי עצמי. כלפי מה שאני יודע שה' דורש ממני. כלפי האחדות שאני רוצה שתהיה בביתי.

אבל כלפי השני – אני לא חייב מאומה!

היא לא יכולה לדרוש ממני כלום. אבל אני לכשעצמי, דורש מעצמי – את כל מה שאני מסוגל לעשות.

ובנוסח אחר:

אני רוצה – שיהיה לה טוב. מאוד רוצה. ואני הולך לעשות את כל מה שאני יכול, כדי שזה יקרה.

– 'רוצה'!

לא 'חייב'.

ולדוגמא – אחריות על רגשות.

האם יש לי איזה 'כפתור' – שמנקז רגשות קשים החוצה?

אם היה לי אחד כזה, הייתי משתמש בו.

– אבל אין. לא קיים.

אם אלו היו רגשות שלי, היה לי אחריות עליהן?

– גם לא!

יש לי אחריות – לעשות מה שאני מסוגל. זה הכל.

התוצאה – לא בידים שלי! אף פעם לא!

– אז כך גם כלפי אשתי.

מצידה – אני לא אחראי בכלל. היא לא דורשת כלום. היא יכולה לתאר לי את מה שהיא מרגישה. היא יכולה גם לבקש – מה שהיא רוצה. אבל בידיעה ברורה – שאני לא חייב.

[ואגב – זה לא רק 'יכולה לתאר' ו'יכולה לבקש'; זו צורת החיים הנכונה. כשאת/ה רוצה משהו – תאמר/י אותו. אל תשמור/י בבטן כלום. רק שזה יהיה בצורה הנכונה.]

ומצידי, אני מאוד רוצה שהיא תרגיש טוב. אז אני חושב – מה אני מסוגל לעשות בשביל זה.

וכחלק מהחשיבה הזו, אני שוקל גם את תחושת השחרור שלי עצמי.

כי כשאני ארגיש 'משוחרר', האחדות בבית שלנו – 'תעלה רמה'. כך אוכל לתת באמת, מתוך תחושת נתינה, ולא מתוך תחושת 'חנק'.

מי שאינו מסוגל לומר 'לא', אז גם ה'כן' שלו – אינו 'כן'; זו 'כניעה'.

– זו אינה נתינה.

ובמערכת נישואין – אנחנו 'נותנים'. מעניקים. באהבה. ברצון. לא מתוך 'חיוב', לא מתוך פחד מהתגובה, ולא מתוך רצון 'לְרַצוֹת' את השני.

– רק מתוך רצון פשוט – שיהיה לשני טוב.

ומתוך ידיעה ברורה – שהתוצאות אינן בידי; רק המעשים.

אז הכללים הם כך:

א. אני לא חייב לשני כלום.

ב. אני אשתדל – בכל כוחי – לעשות לו טוב.

ולגבי ה'להשתחרר' לגמרי.

תנסה – להתוכח עם עצמך. תאמר – בפה שלך ממש – את כל מה שאתה מרגיש. וגם את כל מה שנראה לך שעומד 'מאחורי' הרגש הזה, איזו 'תובנה' מתחבאת שם.

ורק לאחר מכן, כשאתה מרגיש ש'הוצאת' ממש את הכל – אז תאמר לעצמך את התשובה לכל זה. וגם כאן – תפרט.

ואם לאחר התשובה יש לך שאלה – אז תאמר גם אותה! תתוכח. ממש. כאילו שיש כאן שני אנשים, וכל אחד ממש 'חייב' לומר את כל אשר על ליבו.

וכמה שתפרט יותר, זה יעזור יותר (אפשר גם לכתוב את כל זה. כתיבה חזקה יותר מדיבור).

ואם זה לא מצליח לך, או שאין תוצאות, אז כדאי לגשת לייעוץ.

בהצלחה רבה!