זו תשובת המשך לשאלה "אני מאכזב את אישתי ואת עצמי—מה לעשות? בשבילו".
נזכיר בקצרה את השאלה:
לאישתי היו שאיפות ממש גדולות מי יהיה בעלה.
לצערי איני ראש ישיבה, גם לא מג"ש. אפילו להיות מלמד בחיידר כבר לא הצלחתי.
גם לא נבחנתי על הש"ס, וגם לא על חלקו.
בקיצור, האכזבה לא פשוטה.
וכבר נפלט לה מהפה המשפט – אני יקבל אותך כשתהיה אברך רציני שרץ (כמו האברכים ממול הבית) 9.00 לכולל וב 3.30 לכולל וכו', ובלי זה קשה לי לקבל אותך.
בתשובה הקודמת, השבתי לבעל. את מה שלדעתי הוא צריך לדעת.
התשובה שלנו, מיועד – לאשה. ננסה לגעת כאן בכאב שלה.
– וזהו אכן כאב גדול. אכזבה גדולה.
התשובה:

נשוב לאחור:
הסמינר. המורות. החברות.
השיעורים הנלהבים על 'בית של תורה'. על הזכות העצומה להיות 'אשת תלמיד חכם'.
והנערה דנן בטוחה, שכל מה שמפריד בינה לבין המציאות היפה הזו – זה רק להתחתן, ולהתמסר ל'תלמיד חכם' שלה.
הדרשות של ה'שבע ברכות', רק הגבירו אצלה את הציפיה. הנה, מדובר בבחור השקדן ביותר בישיבה. כולם חזרו על כך.
היא התחתנה עם ר' חיים. לא פחות.
– לא זה שהיה צעיר, פעם; אלא זה שמוכר לנו כיום.
איזו אידיליה.
עובר שבוע. עובר חודש.
והיא מגלה, שזהו בחור צעיר. על כל המשתמע.
הוא אמנם רוצה ללמוד, אבל דרכו ארוכה עד להיות 'גדול'; יתכן מאוד גם שהוא אף פעם לא יהיה.
כרגע מענין אותו גם דברים קטנים וקטנוניים (בעיניה), וקשה לו ללמוד רצוף. ולאישה, זו מכה קשה, חלומה מתנפץ לה מול העיניים.
– וזו אכן מכה קשה! מאוד קשה!
והבעיה – אינה בה! ממש לא! כך היא חונכה, ומה אפשר לדרוש ממנה.
– אבל הפיתרון – הוא כן תלוי בה.
אז קודם כל – נשוב לכותרת שלנו. זו שאנחנו משננים מידי פעם:
– אף אחד אינו חייב מאומה לשני!
הוא לא חייב (לך) בכלל ללמוד. וגם לא להזדרז לכולל. וודאי שלא לקבל 'שטעלע' עם איזה שם מפוצץ.
ועליך לקבל אותו – כפי שהוא.
– וכל מה שהוא כן עושה – זה בונוס!
כל מילה של תורה שלו. כל תפילה, אפילו אם זה ב'כותל' – של הבית. כל חיוך שלו אליך. כל עזרה בבית.
הכל הכל – בונוס!
ואל דאגה. יש בזה 'שוויון' מלא. גם את – אינך חייבת לו מאומה.
כל אחד חייב – לעצמו. למצפון שלו. למה שהוא יודע שה' דורש ממנו.
– אבל כלפי השני – אין שום חיוב!
כך אפשר לחיות נכון. באהבה ובאחוה, בשלום וברעות.
דבר שני:
שמעתי ווראט יפה, ואיני יודע את מקורו.
האמהות שלנו, שרה, רבקה – זכו לענן הקשור על האוהל.
ענן, זו ברכה נפלאה.
– ומדוע?
– כי הוא מסתיר.
לא רק את מה שיש בפנים; בעיקר – את מה שיש בחוץ.
כשיש ענן, אי אפשר להציץ ולראות את הבעל של השכנה. איך הוא רץ לכולל.
[ואגב, את אף פעם לא יודעת מה קורה שם בתוך הבית. כמה 'משלמים' על הריצה הזו. אף פעם! באחריות! אני מעיד על כך – כמי שנכנס לעומקם של בתים רבים, והופתע פעמים רבות כיצד אפשר להסתיר דברים 'מורכבים' מכל ה'שכנים'.]
אפשר להסתכל רק – אל תוך הבית. מה יש לי. מה המעלות (המרובות) שיש לבעל שזכיתי בו.
ואגב, אף גדול מישראל לא דומה לשני. ואם אשתו של אחד מהם, לא תעריך אותו כי הוא לא כמו... אבא שלה, או גדול אחר – אז היא והעולם יפסידו את האדם הזה.
התחושה הזו, של – לך תהיה 'גדול', ואז תחזור אלי ואני אעריך אותך, זה בדיוק היפך התפקיד של האשה.
ומכאן – לחלקה האמיתי של האשה.
הלא 'מאחורי אדם גדול – עומדת אשה גדולה'. ככה אומרים.
– אז מה היא עושה שם, 'מאחוריו'? האם היא 'דוחפת' אותו קדימה?
– ממש לא!
וגם אסור לה לעשות את זה.
נשוב לתחילת החיים. הפעם – הבחור שלנו. ה'חתן שלנו'.
בישיבה, הוא למד. לפחות השתדל, כפי יכולתו. ואולי גם פחות מיכולתו.
שם, בישיבה, היו הרבה מאוד בחורים. כמוהו, טובים יותר, וטובים פחות. 'ים' של בחורים.
ובכל מוסד, ייחודי ככל שיהיה, ה'פרט' – קצת נאבד. קצת נשכח.
היחודיות של כל אחד ואחד, נעלמת. יש 'כלל', וה'רעש' שלו – מקשה מאוד לשמוע את הניגון המיוחד של כל אחד ואחד.
וכאן מגיע תפקידה של ה'אשה הגדולה'.
היא, בתור מי שמסתכלת רק עליו, ולא משווה אותו לאף אחד, וודאי שלא 'מטביעה' אותו בתוך ה'ים' של ה'כלל' – מסוגלת לראות את הטוב המיוחד שבו.
– לא מה שהיא רוצה שיהיה בו!...
רק – מה שכבר יש בו.
ואת זה, היא יכולה לגדל.
– ורק באופן – של עידוד:
איזו תכונה נפלאה יש לך. איך אתה מיוחד.
– וזהו!
לא לדרוש מאומה!
תגלי לו – מה מיוחד בו. זהו כישרון מיוחד של אשה.
וגם את – תרוויחי מזה. בגדול!
כי כשהוא יגלה את מה שיש לו – מתוך 'שחרור', ולא מתוך חיוב כובל – הוא יוכל באמת להוציא את הטוב שבו.
כך הוא יהיה שמח. שלו. רגוע. מלא סיפוק.
ואדם כזה, מסוגל הרבה יותר – להעניק לאשתו. לספק את צרכיה. לעשות אותה מאושרת.
ובפרט כשהוא מודע לעובדה, שלולא המבט הנשי שלה על מעלותיו – הוא לעולם לא היה מסוגל להוציא אותן אל הפועל.
– ובתנאי – שלעולם לא מסירים את ה'ענן' ההוא!
בהצלחה רבה!
Comments