יש לי בן נשוי. אב לילד.
ויש לנו 'תקופות' איתו. לפעמים הוא מתקשר, ועונה כשמתקשרים אליו, ומדבר בכבוד ובשמחה.
ולפעמים יש פתאום כמה ימים כאלו שהוא 'מתנתק'. לא מתקשר, ולא עונה לטלפונים.
יכולתי לחשוב שהוא עסוק; אבל זה קורה גם כשהוא מתארח אצלנו. הוא יכול להיות בליל שבת הכי
נחמד בעולם. משתתף בסעודה, שר, 'זורם'; ובשבת בבוקר – הוא מתנכר. לא מדבר, לא מגיב. למשל
בסעודה – הוא לא מביט לכיוון שלי ושל אשתי, ושותק כמעט כל הזמן עד שהסעודה נגמרת.
מה לעשות?
תשובה:

ומאחר וזה היה פנים אל פנים, לא עניתי מיד. 'הרחתי' שיש כאן משהו מאחורי התמונה שהוצגה,
ורציתי שהוא עצמו יבטא ויאמר את ה'משהו' הזה.
אז בתחילה הגענו לסיפור כזה: היתה איזו הופעה של מישהו מהמשפחה. הכלה, אשתו של הבן הנ"ל,
הגיעה לאירוע – כדי 'לפרגן' לאותו מישהו. ומאחר והם גרים בעיר אחרת, זו באמת היתה הקרבה.
הבן – בעלה, הגיע איתה. ואז אביו שאל אותו – 'מה, אתה 'גנוב'? למה אתה מגיע במיוחד לאירוע
הזה?' הוא ענה מה שענה.
ובהמשך, התגלה עוד משהו:
ההתנכרות הזו היתה גם בעבר, כשהוא היה בחור. מידי פעם הוא היה מגיע, ונעלם לחדרו בלי לדבר.
בלי להתייחס. וגם כשהוא היה בישיבה, היו לו תקופות כאלו שהוא לא היה עונה בטלפון.
כאן זה היה כבר די ברור.
– ביקורת!
אז אני ניסיתי 'להשחיל' את זה. אם הוא כבר מגיע, למה לעשות לו הרגשה לא נעימה. 'אתה גנוב'. הוא
הגיע – תשמח! תראה לו שאתה נהנה לראות אותו. זה הכל.
ואז 'יצא' עוד משהו.
מתברר, שהוא לקח את הבן לשיחה. ובה הוא אמר לו, שהואיל ויש לו אחים קטנים, הוא ישמח להבין
ממנו איך אפשר לשפר את היחס שלו (של האבא) איתם, מה הוא יכול להחכים אותו מהנסיון שלו.
הבן, ניסה בעדינות לדבר על הביקורת.
ואז האבא ענה – אתה לא מסוגל לשמוע ביקורת. אין כזה דבר שאין ביקורת. בכל מקום שתהיה בו.
והוא גם המשיך: גם לגבי שלום בית. הלא אסור לנו להתלונן אחד לשני, רק להביע את הרצון (הדברים
נכתבו בגליונות קודמים, והשואל המסויים הזה מכיר את הכללים שלנו); האם מישהו חושב שלא יהיו
תלונות? אין כזה דבר. צריך ללמוד לחיות עם זה!
כך פחות או יותר הסתיימה השיחה ביניהם.
שבוע לאחר מכן, הם היו באירוע משפחתי. ומה שקרה שם, זה שהבן 'ברח' לפני שהאירוע הסתיים.
טוב. עכשיו היה לי הרבה 'חומר'.
הוא אדם חכם. והביקורת, בדרך כלל, אינה כה ישירה. היא מרומזת, מוסתרת.
ועד כמה שקשה להתמודד עם ביקורת ישירה – קשה הרבה יותר להתמודד עם ביקורת מרומזת!
קל היה לי מאוד לומר לו – אז תפסק לבקר. זהו. הוא התחתן, והתפטרת ממלאכת ה'חינוך' (מה גם
שביקורת לעולם אינה בגדר חינוך). תן לו לחיות את החיים שלו, ולטעות את הטעויות שלו.
הבעיה, שהביקורת הסמויה לא תיגמר כך. צריך משהו ש'יציף' את זה אל פני השטח, וכך יהיה אפשר
להתמודד עם זה. צריך גם להגיע למצב הפוך לגמרי מהטעות הזו של 'צריך ללמוד לחיות עם זה'.
ומכאן ואילך – התשובה.
אז קודם כל: השיחה הזו ביניכם, שהתנהלה בתחילה כשאלה תמימה, תשובה, ולאחר מכן שוב
ביקורת – זה משהו שממש אסור שיהיה! וסליחה על החריפות!
עד שהוא כבר היה נינוח, והוציא את מה שמפריע לו – באה הביקורת, והרסה את הכל. כמעט בטוח
שה'בריחה' שלו מהשמחה היתה בגלל זה. הוא לא רצה להיות במעמד ה'פרידה' שבסוף, בו הוא
ייאלץ לדבר איתך ישירות.
עצם השאלה מה אפשר לשפר – נכונה. וגם התשובה שלו. אבל היה עליך להקשיב, ולקבל. להכיל.
לא 'להחזיר' לו.
ולעצם הענין.
ביקורת סמויה, מגיעה ממחשבות שליליות. מכך שאתה חושב רע על השני, וזה 'יוצא' איכשהו.
בפרט שהוא מאוד קרוב אליך, כמו בן. כמו אשה. כמו בעל.
– ואם הוא באמת בעייתי? אם המחשבות מוצדקות?
הרי הוא כזה מעצבן!...
[אגב, גם זה 'יצא' איכשהו בתוך השיחה.]
אז בוא וננסה לחשוב.
האם הוא רק בעייתי? אין לו שום תכונות טובות?
אם ננסה 'ללקט', כנראה שנמצא כמה כאלו.
עלינו להבין: יש לנו 'שכל'. שם נמצא כל ה'מידע'. ויש לנו גם 'לב'. שם מקום הרגשות.
כתוב 'וידעת היום, והשבות אל לבבך'. מה שאתה יודע, אתה צריך להשיב אל הלב. הידיעה אינה
מספיקה, היא לא יכולה 'להפעיל' אותך – עד שזה 'יורד' אל הלב.
היצר שלנו יודע את זה מצוין. הוא מכיר את התהליך הזה. והוא משתדל בכל כוחו, 'להשיב אל הלב'
שלנו – את הדברים שהוא רוצה שיהיו שם.
למשל – הסתכלות שלילית על הקרובים לנו.
ואיך הוא עושה את זה?
הוא גורם לנו לחשוב על זה שוב ושוב. 'להתבונן' בזה. להעמיק בזה. להמחיש את זה לעצמנו. לדבר
על זה.
לפעמים זה סוג של כעס שמתדלק את עצמו. כי כשאדם כועס, אז הוא מדבר על מה שמכעיס אותו
ב'רגש' רב. ובדרך כלל הדיבור מלבה את אש הכעס.
והמחשבות החיוביות, נעלמות איפשהו. הוא באמת ילד טוב, אבל אני לא יודע למה זה לא 'מדבר'
אלי.
– זה לא 'מדבר' לבד. צריך לדבר את זה. לחשוב את זה. להתבונן בזה.
הלב, מקבל – כמות, ומוחשיות.
אם חושבים על משהו הרבה זמן – אז הוא מחלחל אל הלב. ואם זה מוחשי, רואים את זה מול העינים,
או מדמיינים את זה – אז גם, זה יורד ללב, ממלא אותו, וכך הוא מפעיל את כל מערכות ה'אדם'.
אז כעת, הפיתרון הוא – לחשוב עליו חיובי, ולא להניח למחשבות השליליות להשתלט על המוח.
והטכניקה היא – להשתדל שלא לחשוב אותן, ואם הן מגיעות 'לבד' – אז להסיח דעת מהן. לא
'להאריך' במחשבה עליהן.
אבל זה לא תמיד 'הולך'. לפעמים צריך להתמודד כנגד המחשבות השליליות בעצמן, להוציא מהן את
ה'עוקץ'. לא רק לברוח מהן.
אז יש פיתרון נוסף (זהו תרגיל הלקוח מהספרות של עולם הטיפול. וכשהצעתי אותו לפני אחד מגדולי
ישראל, הוא סמך את ידיו עליו. וכאן עלי להוסיף: הכותב אינו מורשה לעסוק בטיפול. הדברים
נכתבים כעצה בעלמא).
קח דף ועט. תשאל את עצמך – מה אני מרגיש כעת כלפי הילד. [השואל שמע, וחשב, וענה – אני
מרגיש מושפל, מבוזה.] יכולה להיות יותר מתשובה אחת.
ואז תשאל את עצמך – כמה אני מרגיש ככה. מ 1 ועד 10 . ותכתוב את התשובה. אני מרגיש מושפל 7 .
השלב הבא: תכתוב שאלה – מה אני מרגיש בדיוק?
ועכשיו תענה תשובה באריכות. תפרט כמה שאתה יכול.
Comments