הוא מאוד אוהב להגיע הביתה. יותר מידי?

הקדמה:

התלבטתי רבות האם השאלה דלהלן, שהגיע אלי השבוע, מתאימה למסגרת של 'והיו לאחד'. לכאורה אין כאן משום 'שלום בית', אלא – חינוך ילדים מתבגרים.

והמסקנה היתה, שזה יהיה כדאי. משתי סיבות:

האחת – כי השאלה הספציפית הזו מאוד מצויה, והתשובה נצרכת.

והשניה, שהגישה המתוארת בתשובה, מועילה מאוד – בחלקה – גם לשלום הבית (ואגב – אשמח מאוד לתגובות גם על התלבטות זו).

שאלה:

אני אמא לבחור בישיבה גדולה. אני משתדלת באופן קבוע להתעניין אצל רבותיו, ואני שומעת דברים טובים. לא 'יותר מידי', אבל – 'בסדר'.

חוץ – מדבר אחד:

הוא מאוד אוהב להגיע הביתה, ועושה זאת די הרבה. הרבה מידי, לטעמי.

למשל – כשהוא הגיע בבין הזמנים, אז בדרך כלל זהו 'ארוע'. הבחור הגיע מהישיבה. כולם מתרגשים.

אצלנו, זה היה חלק מהחיים. שלשום הוא היה פה, וגם בשבוע הקודם. אין איזה 'חידוש' בכך שהוא מגיע.

אני מעירה לו על כך. הוא מכבד ושומע; אבל ממשיך להגיע...

שאלתי על כך את הר"מ שלו, והוא ענה – הוא בחור חיובי, מגיע לתפילות, נמצא בסדרים. אל תגידי לו מאומה.

יש בינינו שיחה פתוחה, והוא מספר לי הכל. אני לא שומעת שלא טוב לו בישיבה. גם הר"מ אישר – שנראה שטוב לו.

– אבל אני עדין חוששת.

מה אפשר לעשות בנידון?

תשובה:

אני מתנצל מראש. כנראה שהתשובה לא תהיה מה שרצית לשמוע.

הגישה הנכונה, מה שהבן שלך צריך להבין ממך – זה כדלהלן:

א. הבית – פתוח בפניך תמיד. אנחנו אוהבים אותך, ומקבלים אותך – כפי שאתה. בכל זמן שהוא, ובכל מצב שהוא. זה ה'בית' שלך. במלוא מובן המילה.

– ואנחנו תמיד מתרגשים ושמחים כשאתה בא!

[אגב, בפרט כשמגיע בין הזמנים. תתרגשו – כאילו שהוא לא היה כאן שנה. זה מאוד חשוב.]

ב. לגבי האם זה נכון להגיע הביתה – אז אתה יודע להחליט לעצמך. אתה בוגר, ואחראי. תחשוב לבד אם זה נכון. אתה יכול – אם תרצה – לשאול את הרב שלך.

אני – לא הכתובת. אני נוגעת בדבר, אני אוהבת אותך – ורוצה שתגיע תמיד...

ואם תגיע למסקנה שזה נכון – אז תגיע! ואפילו אל תאמר לי את השיקולים שלך.

רק תודיע לי קודם, שאדע להתכונן. מה להכין, כמה להכין, וכו'.

ג. אם את רוצה שיהיה לו יותר טוב בישיבה.

אז להתעניין אצל הר"מ – זה תמיד טוב. ולו רק בגלל הסיבה שגם צוות הרבנים הם בני אדם, וכשאת מתעניינת בבנך – את שמה אותו ב'פוקוס' שלהם.

ואפשר תמיד לשאול אותו עצמו – האם הוא זקוק למשהו. אולי לאברך שילמד איתו, למשל.

ובעיקר, להתעניין בו. כמה שאפשר, כמה שהוא מסוגל לספר. וכשאת שומעת אותו, אז שני דברים:

האחד – להקשיב. עד הסוף. להביע התעניינות, אכפתיות, הכלה. לא ביקורת!!

[כך גם אולי יתגלה שמישהו מציק לו וכדו', ואז צריך לחשוב האם וכיצד להתערב.]

והשני – לחפש, ב'פינצטה', את הדברים הטובים שהוא עושה בישיבה. את השעות שהוא לומד בהן. את המסכת (או פרק, ואפילו דף אחד) שהוא סיים. את החבורה שהוא כתב. את השיעור שהוא הצליח להבין. ואז – לשבח. איזה יופי. אתה עושה לי כל כך הרבה נחת. מגשים את שאיפת חיי.

– וכיד ה' הטובה עליך.

ולהסבר:

כעת, יש שני צדדים. הוא רוצה להגיע הביתה, ואת רוצה – שהוא ישאר בישיבה, ללמוד.

ובאופן טבעי, כשאת לוקחת את תפקיד ה'מצפון' – אז הוא מתנער ממנו. הוא רוצה להגיע, וזהו.

ועוד דבר. כשלא 'מכילים' את הרצון הזה שלו, להגיע הביתה – אז הוא זה שצריך להילחם עליו. להביע אותו. לבצע אותו יותר ויותר.

והרצון הזה לא יבוא על סיפוקו, כל עוד הוא מרגיש – שלא מבינים אותו.

כעת, מה שצריך לעשות – זה להחזיר את המצפון למקומו הטבעי: הלב שלו עצמו.

– אתה זה שמחליט. אני לא אומרת לך מה לעשות, אתה בוגר ואחראי. זהו.

כל 'נימת' ביקורת, אפילו 'לעקם את האף' – מחזירה את ה'מצפון' אליך, האמא, וזה לא כדאי.

ומצד שני – להכיל את הרצון שלו להגיע.

נלמד כלל חשוב:

כשמישהו רוצה משהו, אז הוא צריך שני דברים: א. שמישהו יבין ויכיל את הרצון הזה. ב. שהרצון יתגשם.

ופעמים רבות, כשיש את א' – אז ב' כבר מיותר לחלוטין!

אז את צריכה – לתת לרצון הזה מקום. אתה צודק. אני מבינה אותך. וגם – אני אוהבת שאתה בא. הבית פתוח בפניך תמיד.

עכשיו, הוא יהיה 'פנוי' – לחשוב לעצמו. להחליט לעצמו.

כך גם יקרה – שבזמנים שהוא כן יגיע, הוא ירגיש הרבה יותר 'בית'. וכך הוא יצטרך להגיע פחות.

יתכן, שבתקופה הראשונה – הוא יגיע קצת יותר. אין מה להיבהל. הוא עדין לא התנסה מספיק בלקיחת אחריות.

לאט לאט, הוא יבין. ויקח אחריות.

בפרט – בגיל שלו. הרי כשהוא ישא אשה, בקרוב – בזמנו, בעזהי"ת, אז אם ביום אחד הוא יחזור מוקדם מהכולל – את לא תהיי שם כדי לומר לו 'למה חזרת מוקדם'. הוא יצטרך להתמודד עם ההחלטות שלו – בעצמו.

[אגב – גם לאשתו יהיה אסור להיות ה'משגיחה' שלו! עליה להיות הרבה יותר 'בית'. מכילה, אוהבת. מקבלת תמיד.]

הדרך – אולי היחידה – להטמיע תכונה טובה בליבם של הילדים שלנו, בפרט בגיל כה מתבגר, היא לתת בהם אימון – שהתכונה הזו קיימת אצלם.

ואגב – הר"מ שלו, הוא זכיה אמיתית. ר"מ שמבין לנפשו, ולא עובד בשיטת 'יקוב הדין את ההר' ואת נפש הבחור. [כמובן שכל התשובה היא בהתחשב בדברי הר"מ – שמדובר בבחור 'חיובי'.]

עד כאן התשובה שהשבתי לאמא.

– ולמה זה קשור לשלום בית?

כי גם בבית – כדאי מאוד שהאיש, וגם האשה, יצאו לגמרי מהתפקיד של ה'מצפון'. לא במילים, וגם לא ב'אף עקום'. אין הערות על המצב הרוחני!

– אין לך אחריות על המצב הרוחני של השני.

וגם הכלל הנ"ל, מה עושים כשמישהו רוצה משהו, תקף – ביתר שאת – בבית. תמיד – להקשיב. להכיל. לתת מקום. גם אם זה 'חלום באספמיא', וגם אם בלתי הגיוני בעליל.

ואם אתה רוצה שהשני יתחזק במשהו, אז הנוסחא היא כזו:

א. לרדת מ'בימת' המצפון. להניח לו לעורר את המצפון הפרטי שלו. וכדלעיל.

ב. להתחזק – בשלום בית. באהבה, בנתינה. בהכלה. בקשר נכון. הרבה מאוד 'גשמיות', כמה שטוב – לשני.

ג. להתחזק בדבר שאתה רוצה שהשני יתחזק – בעצמך. ללמוד את הנושא, ולקבל בו 'דעת'.

כשאתם תהיו 'מחוברים' – בחלק ה'גשמי' שלכם, ובאהבה שלכם – אז מה שיש ב'דעת' שלך, יחלחל ל'דעת' של השני.

כך נהגו גדולי ישראל (וכך גם שמענו מפיו של גדול אחד), כשרצו שנשותיהם תתחזקנה במשהו. הם היו לומדים את זה בעצמם, וזהו. זה היה מספיק.

יש מה להאריך בזה עוד, אבל לעת עתה נעצור כאן.