כשאשתי מנקה ומסדרת, פעמים רבות היא משליכה דברים שחשובים לי בלי לשאול
אותי לפני כן. היא 'יודעת לבד' מה אני צריך ומה אני לא צריך.
אמרתי, ביקשתי, הודעתי – ולא עזר כלום. היא ממשיכה בשלה.
מה עושים?
תשובה:
אולי זו צריכה להיות הקדמה קבועה:
– אני לא יודע מה באמת מתרחש בבית שלכם. יתכן שזה 'יושב' על רקע מסויים,
והשאלה האמיתית אינה זו שנכתבה אלא משהו אחר לגמרי.
אבל מאחר והשאלה – כפי שהיא נכתבה – נוגעת לבתים רבים, אענה עליה כמות
שהיא.
אז נשאל:
איפה היו הדברים הללו קודם שנזרקו?
אולי זה כבר היה 'זרוק' – באיזה מקום בלתי מתאים?
אולי היא היתה יכולה לחשוב שזה באמת בלתי נצרך?
וגם אם לדעתך המקום הזה היה מתאים, אולי לדעתה – לא.
– וצריך לשבת לשיחה ברורה על זה!
ועוד:
כתוב בשאלה – 'אמרתי, ביקשתי, הודעתי'.
– מה אמרת והודעת?
תן לי לנחש:
'למה את לא שואלת אותי מראש'. 'למה את זורקת לי את זה'. 'אוף, שוב אני צריך
לחפש באשפה'.
ומסתבר שזה היה 'קצת' פחות עדין.
פעם אמרה לי אשה משפט מפתח:
– 'כשהוא צועק – האזנים שלי נסגרות'!
וזה נכון. וגם מובן.
]ואגב – גם אצל האשה בעלת המשפט הנ"ל, קרה אותו הדבר. היא ניקתה – והשליכה
לפח האשפה מסמכים שהיו חשובים מאוד לבעלה.
וכשהוא 'התעצבן', היא נפגעה ובכלל לא הבינה מה הוא רוצה. נקיתי, לפחות תגיד
תודה![
כשאתה 'יורה', ומאשים, אז השני – באופן אוטומטי – מנסה להגן על עצמו. או לסגור
את האוזנים, או להחזיר. ככה זה עובד אצל כל אדם נורמלי.
– היא בכלל לא שמעה את מה שיש לך לומר!
יש הבעת כעס. והאשמה. ואת לא בסדר. ולמה עשית את זה. ]אגב, מה זה 'למה
עשית'? אתה רוצה באמת לשמוע תשובה על השאלה 'למה'? תחשבו על זה.[
ויש – הבעת כאב.
את בסדר גמור. בטוח שלא התכוונת לזרוק לי שום דבר חשוב.
אבל לי – זה כואב.
ספר קצת על הכאב. בלי להאשים! תאר רק את מה שאתה מרגיש.
– לא מה שאתה מרגיש כלפיה, אלא – כלפי הדבר שנזרק. כמה זה היה חשוב לך.
דבר גם בנימה של כאב, לא בנימה של האשמה.
וכדאי שתתאמן על זה. אולי באזני חבר טוב. לפעמים אנחנו מאשימים, ולא שמים לב
לכך. אנחנו מביעים כאב, השני 'קולט' האשמה – ו'מחזיר' לנו, ואנחנו לא מבינים
מדוע.
– ולא יותר מידי כאב. שתהיה לה היכולת להכיל את זה.
כשאתה לא תאשים, אז היא לא תרגיש צורך להגן על עצמה. היא לא 'תיחסם'.
וכך היא תהיה פנויה נפשית להכיל את הכאב שלך, להבין מה היא עשתה – ומה לא
כדאי לעשות בפעם הבאה.
דבר שני:
תדבר בעיקר – על מה שיהיה. אתה מבקש, להבא, שהיא תשאל אותך על כל דבר.
מבקש! לא תובע!
לגבי מה שהיה – אין טעם להזכיר את זה )חוץ מהכאב, שם אתה לא מדבר על 'מה
שהיה' – שהיא עשתה – אלא רק מביע את הכאב שאתה חש(.
– זה לא יעזור כלום!
אם נתבונן למה אנחנו מדברים על מה שהיה, ולמה אנחנו מאשימים – נמצא משהו
'לא נעים' בפנים.
– נמצא, שצורת הדיבור הזו נועדה – 'להחזיר' לה. שתרגיש רע עם עצמה.
ואין לזה מקום בבית יהודי!
וגם:
אני בטוח, שאתה לא רוצה שהיא תעשה את זה – מתוך פחד ממך, מהצעקות, מהכעס.
– אתה רוצה שהיא תעשה את זה, כי איכפת לה ממך. מהצורך שלך. מהרצון שלך.
וזו הדרך – היחידה – לבנות את האיכפתיות הזו.
Comments