בוקרו של יום. הערתי את הילד, וזירזתי אותו שיגיע מוקדם. הילד, אולי בתבונה ילדותית מוכרת, יודע היטב להיכנס בקו התפר שביני לבין אשתי. והוא ביקש ממנה להכין לעצמו תססן. ולמי שאינו מכיר, זהו סוכר עם טיפה מלח לימון, לפעמים גם עם צבע מאכל. וסליחה אם לא דייקתי במתכון. וכשאני גיליתי את זה, שאלתי לתומי, מה זאת? למה עכשיו? אתה הלא ממהר.
והוא שלף את הקלף המנצח: אמא הרשתה לי.
ואז פניתי לאמא. למה עכשיו? הוא יאחר. אודה שקצת "עלה לי," וזה הורגש בטון הדיבור. והאמת שהיא חשבה לטובה. היא ראתה שהוא קצת מסכן בגלל סיבות קודמות שאין כאן המקום לפורטן, ורצתה שהוא יצא עם הרגשה טובה.
אז שוב, האם כשיש כאלו בעיות בשלום בית, זה מפריע לחינוך הילדים?

תשובה:
שאלה מצוינת וגם מצויה מאוד בצורה כזו או אחרת. קודם כל, לגבי בעיות בשלום בית שהזכרת, אתה מרגיש שהיא לא סופרת אותך. היא עושה מה שהיא רוצה. לכאורה, היא רואה שאתה מזרז את הילד, אז למה היא מעכבת אותו. תחושה לא נעימה, וזה מציק לך.
אז על זה – צריך לדבר עם אשתך. פשוט לשבת ולדבר! לומר – באופן מכבד – מה מפריע לך. לדבר על הרגשות שלך. מה אתה מרגיש. לא להאשים. וגם לא בטון של האשמה. אלא מה אתה מרגיש, ו"אם את יכולה, ואולי נחשוב על זה ביחד." וזה צריך להיות לא בשעות הלחוצות של הבוקר. אלא בזמן אחר נינוח ורגוע.
לגבי המעמד עצמו (אבא מנסה לזרז, ואמא מרשה להתעכב), אז זה קריטי לנפש של הילד שתהיו קול אחד, שתציגו עמדה אחת! שאבא יגבה את אמא, ואמא תגבה את אבא.
ואם אתה רוצה באמת חינוך ילדים, אז הדרך הנכונה היא לומר לילד כך: "אה, אמא מרשה – אז מצוין! תעשה מה שאמא אומרת לך!" וגם אם הוא יאחר לתלמוד התורה בגלל זה, אז יצא הפסדו – של האיחור – בשכרו העצום, של האחדות בין אבא לאמא בפער של עשרות אחוזים.
אפשר גם אחרת. אפשר לפנות לאמא, ולומר לה כדלהלן: "אם את הרשת לו – אז שיכין לעצמו! זה מצוין! אבל אולי כדאי שיעשה את זה בפעם אחרת, כי נראה לי שמאוחר. מה שאת חושבת!" עד כאן מה שצריך לעשות.
וזה קצת קשה. יתכן שתרגיש קצת מונמך. רציתי משהו, ואשתי ביטלה את דעתי. אבל כדאי שתדע:
לחינוך הילד זה הדבר הנכון לעשות.
גם לשלום בית, זה הדבר הנכון. כי כשאשתך תראה שאתה מכבד את דעתה, אז באופן טבעי היא תכבד את דעתך. תנסה...
ובאופן עקיף, אתה משדר שדעתך חשובה. אתה זה שמאשר. כי גם אם אתה רוצה שיחשיבו את דעתך, אז זו הדרך היחידה. לא להתנגד, ולהתווכח, ולריב, ואז מי יותר חזק, וכידוע – אין מנצחים במריבות, רק מפסידים.
ועתה נגיד ששוכנעת שזה מה שצריך לעשות. תגיד, אבל אני לא מצליח!! אני כועס – וזה עולה לי! אז זו כבר שאלה אחרת לפינה אחרת. רק נרמוז כאן: יש טכניקות. אתה מסוגל לעשות ולומר בדיוק את מה שצריך, וזה לא קשה כפי שזה נראה. וצריך להתחיל. בעצם ההבנה, דעת נכונה, יכול להיות שזה יספיק. ולגבי השאלה המקורית – ודאי שיש קשר וכפי שהובהר כאן.
Comentarios