לא נעים לי שאשתי טורחת עבורי...

אנחנו נשואים בערך שנה, ויש בינינו קשר טוב. אמנם, לי יש בעיה אישית: לא נעים לי להרגיש שאשתי נותנת לי, טורחת

עבורי, מכינה לי , ומסבה לי הנאות. וזה לא רק לא נעים, אלא ממש דוחה אותי, גם בתחום הכנת האוכל וגם בתחומים אחרים.

וזה מגיע לכדי אי רצון לקבל ממנה, חוסר תחושת חיבור, וכו'. אשתי לא מודעת לזה, אבל בתת ההכרה בודאי היא מרגישה וכמים הפנים. מה עושים?

תשובה:

התשובה הזו תהיה קצת ארוכה. עלינו לבאר את שרשי הדברים, כדי שנוכל לתקן את הדעת ובעקבותיה גם את התחושות.

לכאורה, אתה נותן. רוצה רק לתת, ולא לקבל. ועל פניו, זו מידה טובה! יש לך רק טעות אחת. רק אחת – אבל גדולה ודומיננטית. חשוב לתקן אותה בהקדם כדי שהמצב לא יהיה חמור יותר.

ננסה לחשוב, מהו נותן? ידוע שהאיש הוא (צריך להיות) נותן. והאשה (שוב, צריכה להיות) מקבל. יש מידה, שנקראת מידת היסוד. יוסף הצדיק היה המרכבה למידה זו. והוא היה המשביר. הוא האכיל את כל הארץ. גם את אנשי כנען. זה יסוד, כח של השפעה. כח של נתינה. דוגמא נוספת – ברכת שים שלום. ברכה זו, היא ביסוד. כמובן בקומה העליונה, במערכת מידותיו של היתברך.בכל הברכות האחרות, אתה מבקש דבר אחד בלבד. דעת, תשובה, סליחה, גאולה. וכו'. ובברכה זו יש רשימה שלמה: שלום, טובה, ברכה, חיים, ועוד הרבה. זה היסוד, השפעה ועוד השפעה, ועוד השפעה.

בקומת האדם, אצלנו, היסוד מתבטא במה שהאיש מעניק לאשה. ויש רשימה שלמה כזו: האיש מביא חיטין, והאשה טוחנת ואופה; האיש מביא פשתן והאשה טווה ומכינה (עי' יבמות סג.). האיש מביא נקודה תמציתית והאשה מגדלת, מפתחת, ומוציאה לאויר העולם. ולכאורה – האם זו נתינה? האיש מביא משהו, נכון. אבל אצל האשה – כאן זה רק התחיל: תשע חודשים של עבודה מפרכת (מי שאף פעם לא היה אשה – לא מסוגל להבין); לידה מתוך כאב עצום (כנ"ל,והרבה יותר מזה); הנקה; גידול; וכו. אין כאן המקום לפרטם, כי רבים מאוד הם. ובאמת זו התמסרות עצומה. קשה לתאר. כך גם באותה חיטה ובאותו פשתן. האשה עושה את רוב העבודה. אז האם זו נתינה?? וזו אינה רק שאלה עיונית, אלא גם חוויתית וכפי ששאל השואל.

• אז התובנה הראשונה: אכן האיש חייב הכרת הטוב עצומה לאשתו! והכרת הטוב זה לא לומר תודה, אלא לחוות את ההנאה עצמה היטב, ואז להתבונן מי הוא זה שטרח עבורי. זו סוגיא בפני עצמה, ואכמ"ל.

• והתובנה השניה: עצם המצב הזה בו אשה מקבלת משהו מבעלה, כשזה נעשה בצורה הנכונה (וצריך ללמוד את הצורה הנכונה) גורם לה הנאה חזקה. ושקט נפשי. ורוגע. ותחושת מלאות.

• והתובנה השלישית והחשובה מכל: התפיסה הבסיסית שלנו היא שעבודה היא סבל, ומנוחה זו הנאה. ולכאורה, לפי זה, אשה שלא מוכנה ללדת ילדים תהיה מאושרת ומעונגת ושמחה. וזה לא כך!

הנפש של אשה בנויה כך שהיא מקבלת ויוצרת עולמות שלמים ממה שהיא מקבלת. וזהו האושר שלה! זה החיים, שמחת החיים, וגם תוחלת החיים. זה השלום, והטובה, והברכה, והחן, והחסד. ואת כל זה – האיש נותן לה!! (בניגוד לאותה דעה חיצונית, הגורסת שאיש ואשה זה אותו הדבר. זה ממש לא כבוד האשה, אלא נטילת זהותה האמיתית, וגזילת האושר האמיתי של חייה. הם כן אותו הדבר – בכך שצריך להתחשב, ולנהוג בכבוד – אפילו יותר מגופו. אבל לא בצורה של החיים, ולא בנטיות הנפשיות.)

בלעדי האיש, ובלעדי נתינותיו – לא היו לה חיים. לא היתה לה שמחה. לא היה לה אושר. כשאתה נהנה מארוחה טובה שאשתך עמלה להכין לך, ואתה מעריך ומחמיא נכון – אתה נותן לה כח וחיים ושמחה. ושוב, הכרת הטוב לאשה – אין לה שיעור. כי בסופו של דבר, היא זו שעמלה קשה מאוד כדי להביא את המתנות שלך לידי ביטוי. אבל עלינו, הגברים, לדעת גם שאנחנו מעניקים חיים. וזה לא נכתב כדי שתשתמש בזה כנגד אשתך! ממש לא! זה רק כדי להבין את המציאות האמיתית כדי שתוכל ליהנות ממה שאשתך טרחה עבורך, ולא להרגיש קבצן, אלא שותף אמיתי איתה.

(רק לשם מראה מקום: אנו אומרים ברוך אלוקנו שבראנו לכבודו. היינו, הוא ברא אותנו, והמטרה – הכבוד שלו. לגלות אותו בעולם. וזו עבודה קשה! כל אחד מאיתנו מכיר ויודע. אבל זו הזכות הגדולה ביותר שיש. האושר הנפלא, שאין כמותו ולא קרוב אליו בשום מקום אחר. אנחנו חלק מהרעיה העליונה. יעויין בשיר השירים. והיחס בין איש ואשה, הוא המשל ליחס ההוא של שיר השירים.)

ואם עצם ההבנה הזו אינה עוזרת, אז אחד מהשנים:

• משהו בעברך גרם לך להרגיש נחות מאוד כשאתה מקבל. אולי מישהו ניצל את מה שהוא נתן לך, כדי לשאוב ממך את צרכיו הרגשיים. כדי לצאת מזה, צריך לגשת לייעוץ.

• עדיין יתכן שעצם התובנה היא יכולה לעזור. ומה שצריך זה להטמיע אותה בנפש, להכניס אותה לחוויה.

הרגשיים הרגשיים. וכדי לצאת מזה – צריך לגשת לייעוץ.או שעדיין יתכן, שעצם התובנה – היא זו שיכולה לעזור. ומה שצריך זה להטמיע אותה בנפש. להכניס אותה לחוויה.