למה קשה לאשתי לבקר בבית הורי?

לאשתי קשה מאוד לבקר בבית הורי.

וזה מאוד תמוה לי. כי מצד אחד – מאוד מאוד 'זורמים' שם. לא עושים ענין משום דבר.

ומצד שני, הם מקבלים את אשתי הכי יפה שיש. מפנקים, דואגים, אוהבים. הכל ממש 'בכיף'. בלי שום ציפיה לתמורה, בלי הערות, בקיצור – אין שם שום דבר שיכול לעשות לה לא נעים.

לא הלחצתי אותה על כך. זרמתי עם זה. אם לא – אז לא. לא נורא.

אבל בכל זאת, ישבנו ושוחחנו על כך.

היא חשבה למה זה, והעלתה – שאולי זה בגלל שאת החסרונות שלי, היא תולה בהם. אלי – היא מחוברת, וקשה לה להתמקד בחסרונות שלי; לכן היא שמה את ההורים שלי במקום הזה.

אני העליתי, שאולי זה בגלל צורת החינוך השונה. אצל ההורים שלה, הכל מאוד מאוד שקול. ומדוד. והשדר הוא שבלי 'עמל' – לא משיגים כלום (זה תמיד נכון; אבל לדעתי אצלם זה מאוד קיצוני).

ואצל ההורים שלי, הכל מאוד 'בכיף'. 'שופכים' עליה אהבה, בלי שום 'מחייב'. ויתכן שזה מפחיד אותה.

מה דעתך?

תשובה:

'ישבנו ושוחחנו על כך'.

– כמה זה נפלא. כך יש לנהוג בבית יהודי – לשוחח על הכל. ממש על הכל.

ולשאלה עצמה.

בלי שאשוחח איתה עצמה, לא נוכל 'לקבוע' כאן משהו. אפשר להעלות אפשרויות, ואפשר גם לנסות לתקן – אבל הכל 'בעירבון מוגבל'.

אז לפי השאלה כפי שהיא מוצגת כאן – התשובה היא ככה:

א. תמיד, כמעט ללא יוצא מן הכלל, אשה מרגישה בבית הורי בעלה – במבחן.

וכמה שהם יהיו טובים ונחמדים, ומקבלים ומכילים, ו'שופכים אהבה' – עדין היא תרגיש כך.

כמובן, שכשלא מקבלים אותה – זה ב'גדול'. וכשמקבלים, זה ב'קטן'. אולי אפילו קטן מאוד. אבל זה תמיד קיים איפשהו.

וזה תלוי גם – ברמת הרגישות שלה.

וכדי להתמודד עם תחושה זו, אז כדאי שהיא תתווכח – עם עצמה. שתשאל את עצמה – מדוע אני מרגישה במבחן. האם יש לי ראיות לזה. שתנסה להביא ראיות!

ולאחר מכן, עליה לענות לעצמה תשובות. הנה, הם לא העירו לי אז. אפילו שאולי 'עברתי את הגבול'. וגם אז. והם אוהבים אותי כמו שאני. אתה יכול לעזור לה בראיות לזה.

הויכוח עם עצמי, כששני ה'צדדים' מעלים את 'טענותיהם' בפרוטרוט, יכול מאוד להועיל (יעוי' בספר עלי שור ח"ב עמ' שסג ד"ה ובכן).

ב. הסיבה שהיא העלתה, נראית לי קצת רחוקה. יתכן שיש בזה 'משהו', אבל לא יותר ממשהו.

מה שכן יש בדבריה – זה הדיבור על החסרונות שלך. תנסו לחשוב ביחד מה מפריע לה.

ג. לגבי הסיבה שאתה העלית. יתכן שיש בזה משהו נכון, אבל המילה 'מפחיד' – אינה מדוייקת.

יתכן שהיא מרגישה שהיא חייבת להשיב טובה. שאם נותנים לה כל כך הרבה – אז זה מחייב אותה מאוד.

הכרת הטוב, היינו – 'להכיר' את הטוב, ולהכיר במיטיב, לפעמים זה מאוד – מכביד. בסוג 'תודעה' מסויימת, זה עלול להרגיש כמו חוב חזק שרובץ על המצפון. ואף אחד לא רוצה להרגיש חייב.

והפיתרון הוא – כן להתבונן בטובה. והרבה. את זה חייבים לעשות!

אבל צריך 'לשחרר' את התחושות המחייבות, המכבידות על הנפש.

עלינו לומר לעצמנו: אני לא צריך להשיב מאומה. זה שהיטיב לי כל כך, אינו רוצה 'החזרים'. טוב לו שטוב לי. זה הכל.

ולאחר שמתבוננים כך, הנפש מעצמה – באופן 'משוחרר' – מתעוררת להכיר גם בכך שקיבלתי, וגם בזה שהיטיב לי, והיא רוצה – מעצמה – לנסות להשיב לו.

כשזה לא 'מוכרח', זה עובד טוב יותר.

יתכן שזה יהיה הפיתרון אצל אשתך.

ד. מה שהכי נראה לי נכון, זה כדלהלן.

אתה צריך לתת לה תחושה, שהיא – הראשונה במעלה. שאצלך – היא יותר מכולם.

מסתבר, שכשאתם מגיעים לבית הוריך, אז אתה מתמקד – אולי אפילו קצת – בהורים שלך, באחים ובאחיות. יתכן גם, שהיא נשארת באותו הזמן קצת לבד.

וכפי שנראה לי מדבריך, זה לא קורה באופן בולט. בדרך כלל אתה איתה. אבל זה לפעמים קורה, ובפרט במקום כזה שמקבלים ומכילים וכיף וכו'.

ועוד.

אם עולה נושא לדיון, 'על השולחן'. לאו דוקא ויכוח, אלא אפילו שיחה נחמדה כזו. אשתך טוענת צד אחד, ומישהו ממשפחתך טוען צד אחר; איפה אתה נמצא?

מה שאתה צריך, זה לגבות – את דעתה.

– תמיד!

גם אם אתה לא חושב כך, תסביר את דעתה. תסביר את ההגיון שעומד מאחורי דבריה. תהיה – איתה. לא נגדה.

– וגם אל תהיה 'נמנע'. אל תשתוק.

ובאופן כללי, תשתדל לשדר לה – שהיא בעיניך יותר טובה מכולם. בכל תחום שתוכל לעשות זאת.

כך בית הוריך לא יאיים עליה. כך היא לא תרגיש שם 'מקום שני' אצלך.

וזהו מסר חשוב מאוד. לכל אחד באשר הוא.

ה'ערך' של השני בעיניך – צריך להיות הכי הכי שיש. ואתה צריך לבטא את זה, בכל דרך אפשרית.

יש לכל אחד מספיק מעלות, בהן הוא יותר מאחרים. אפשר להבליט אותן. אפשר להגזים בהערכה שלהן. אפשר לדבר עליהן בכל דרך אפשרית, וכמה שיותר.

אז בקיצור:

כנראה, שכשאתם אצל הוריך – היא מרגישה קצת 'בצד'. פחות חשובה בעיניך. ואפילו שזה לא נכון בכלל, בכל זאת – צריך לשדר לה במופגן את ההיפך.

בהצלחה רבה!