עבודות הבית: מי אחראי?

אשתי יכולה להגיע הביתה לאחר יום עבודה, ולטעון כנגדי – מדוע לא שטפת את הכלים בכיור. איך

אתה לא רואה לבד שזה 'עולה על גדותיו'.

וזו רק דוגמא. זה קורה אותו הדבר עם הכביסה, ועם שטיפת הריצפה.

נסיתי לשאול אותה, אם צריך 'להבין לבד', אז מדוע היא לא מפקידה בבנק כשצריך, ולמה היא לא

פותחת מכתבי ארנונה וכדו', וגם משלמת אותם. למה את זה רק אני עושה.

אז היא עשתה 'חילוק':

את הכלים והריצפה, כל אחד רואה. לא צריך לדבר על זה. את הבנק – אני לא רואה. ואם אתה רוצה

שאעשה משהו בענין – אז תבקש ממני.

אוסיף, שכיום אני עובד מחוץ לבית. בעבר, לא עבדתי, ואז באמת הייתי עושה את כל מה שצריך בבית.

כיום – זה קשה לי. אני לא יודע להסביר למה, אבל ככה זה.

– מה עושים.

תשובה:

נתחיל מהסוף:

'זה קשה לי, אני לא יודע להסביר למה'.

– זה קשה לך, כי אתה מרגיש שאתה משקיע בבית די והותר. אתה מקדיש שעות רבות עבור

'פרנסה'. ו'בבקשה לתת לי לנוח, עבדתי קשה היום'.

וכנראה שקשה לך גם, שאתה מרגיש – שהיא לא מעריכה את זה.

– כשהיא מבקשת ממך לשים לב למה שקורה בבית, אז זה נראה שהיא עצמה לא שמה לב – למה

שאתה כן משקיע.

ואתה צודק!

אבל היא לא יודעת שאתה צודק. ובמצב הנוכחי – גם אין לה אפשרות לדעת את זה.

והסיבה לכך היא שני הבדלים (מתוך הרבה) שיש בין איש לאשה; ששניהם – מאותו ה'שורש'.

האחד:

לאשה הראשונה בעולם, קראו – 'חוה'.

שמעתי, ש'חוה', זה כמו – 'חויה'. אני לא יודע את מקור הדברים, אבל הרעיון אמיתי לגמרי.

אשה – חֹווה את המציאות. ומה שהיא חֹווה – קיים. ואמיתי. נמצא 'מול העינים'.

ומה שהיא לא חֹווה בחוש, כמעט שאינו קיים במציאות בכלל.

אז אתה הולך לעבוד, ומצפה שהיא תעריך את זה; ומבחינתה, היא ראתה רק – שהלכת, ושחזרת.

את העבודה הקשה – היא לא ראתה.

– אז זה לא קיים!

אני קצת מגזים. כמובן. אבל באחוזים גבוהים מאוד – זה נכון. הרבה יותר מאשר אצל הגבר.

אז כשהלכת לעבוד, הרווחת אצלה 'נקודה' אחת. לא יותר.

וכששטפת כלים – הרווחת נקודות כמנין הכלים השטופים. את זה היא ראתה.

– וכאן הבעל מתקומם:

כמה דקות של שטיפת כלים – יותר מכל העבודה?? אז אני עוזב את העבודה! שהיא תתמודד עם

הפרנסה!

ההתקוממות מובנת. לגמרי.

– אבל הפיתרון הוא לא 'לברוח' מהמציאות. יש פיתרון טוב יותר, עוד כמה שורות – והוא יגיע.

וההבדל השני:

נגיד, שאתה ואשתך ראיתם מישהו מהמשפחה. את אחיה, למשל.

אתה ראית, אותו. את הפנים שלו. אולי גם את הבעת הפנים. גם את הכיוון אליו הוא הולך. ותו לא.

אבל אשתך ראתה – את הכל!

את המכנסים שהוא לובש; את הכתם הזעיר שיש בצד השמאלי של החולצה שלו; את הכיפה שהוא

צריך כבר להחליף; את הנעלים החדשות שהוא קנה.

– ועוד כמה וכמה פרטים, שאני – כגבר – אפילו לא יודע לפרט כאן.

זו תכונת האשה. היא רואה – פרטים. והרבה מאוד פרטים.

– וזה מבורך!

כי זה משמש אותה תמיד. כך היא מבצעת היטב את התפקידים שלשמם היא נבראה.

כשאתה נכנס לבית, אתה לא 'רואה' כלום. אולי רק את הספה, כמשהו שאפשר להניח עליו את גופך

הלאה. זה הכל.

וכשאשתך נכנסת הביתה, היא רואה – את הכל. כל פירור שעל הריצפה. כל כלי שבכיור, אפילו את

אלו שבתחתית הערמה.

וזה לא רק בגלל ראית הפרטים; אלא גם בגלל ש'אשתו זו ביתו'.

היא – זה הבית בעצמו. ואם יש לכלוך על הריצפה – אז היא מרגישה את זה על עצמה ממש. אם יש

ערימת כביסה על הספה בסלון – אז זה 'על הראש' שלה. לא רק כמטפורה, אלא ממש...

עד כאן – הכל בסדר. כל אחד נברא עם התכונות שמתאימות לתפקיד שלו.

– הבעיה מתחילה, כשאחד לא מודע לתכונות של השני.

האיש חושב – שהאשה לא רואה כלום. כמוהו. הבית מצוחצח מבחינתו, והכלים בכיור – הוא אפילו

לא רואה אותם.

– לתשומת לב הקוראות הנכבדות.

שוב: זה לא שהוא רואה, ובוחר להתעלם.

– הוא לא רואה את זה בכלל!

ואת זה, צריך להסביר לאשה. וכמובן – לא 'באמצע החיים', אלא רק בצורה של שיחה רגועה. על כוס

קפה ועוגה. ועם הקדמה – אני רוצה לשוחח איתך על משהו.

אפשר לתת לה לקרוא את מה שכתוב כאן.

ואז להוסיף – אם תבקשי ממני, אז אני 'אראה' את זה. ואם תהיה לי האפשרות – אז אני גם אעשה

את זה בשמחה!

אותו הדבר – לגבי העבודה.

עבדת – והיא לא רואה את זה (כמעט) בכלל.

– לתשומת לב הקוראים הנכבדים...

ומה צריך לעשות?

– לספר לה. לשתף אותה בעבודה שלך. כמה שיותר.

לספר לה על הקשיים. על המריבות עם ה'בוס'. על ההצלחות, וגם על מה שאתה לא מצליח.

כך תהפוך את זה אצלה – לחוויה. למשהו שנמצא אצלה מול העינים. למשהו שהמשקל שלו הוא

הרבה יותר מאשר עשרים כלים בכיור.

וכך היא תדע להעריך. והיא גם תצפה ממך הרבה פחות (ואף שהאמת היא שלא אמורים לצפות אחד

מהשני למאומה, וכפי שהארכנו בכליונות קודמים).

ועוד נקודה קטנה, לתשומת לב האשה:

אנחנו לעולם לא מעירים 'למה לא עשית'.

– לעולם לא!

אין שום ענין במה שהיה. בעבר. אי אפשר עכשיו לשנות את זה, ואין בזה שום תועלת, חוץ –

מלהשפיל את השני.

המטרה שלנו זה העתיד. אותו אפשר לשנות. לתקן.

ומשכך, אנחנו תמיד – מבקשים. רק מבקשים!

'אם תוכל, אשמח בפעם הבאה כשאתה חוזר הביתה שתשטוף את הכלים. רק אם לא קשה לך'.

'ואם אתה עייף מהעבודה, אז לא. אני אסתדר'.

– רק ככה!

ורק ככה זה יעיל!!

היריעה התארכה, וקשה לפרט כאן את הסיבות הרבות לכך שרק זה עובד. אבל מנסיון רב – רק ככה

זה עובד.

יש לי אפילו סיפור טרי מהשבוע על זה...

אולי בפעם הבאה נספר אותו.

ובינתיים, נסו – ותיווכחו.