בשבילו: אני מאכזב את אישתי ואת עצמי—מה לעשות?

לאישתי היו שאיפות ממש גדולות מי יהיה בעלה ולא הלך לה.

אני לא ראש ישיבה מצליח ואפילו לא איזה מג"ש, ולצערי אפי' מלמד בחיידר כבר לא הצלחתי.

וגם ללכת לאיזה כולל של חשובי האבריכים שנבחנים כל יורה דעה או / גם חושן משפט לא זכיתי.

וגם לא להיבחן על הש"ס למחצה לשליש ולרביע לא שמענו.

בקיצור, האכזבה לא פשוטה.

וכבר נפלט לה מהפה המשפט – אני יקבל אותך כשתהיה אברך רציני שרץ (כמו האברכים ממול הבית) 9.00 לכולל וב 3.30 לכולל וכו', ובלי זה קשה לי לקבל אותך.

איפה המקום שבו יש לי סיכוי לקבל את עצמי.

אני חושב שהרחבתי יותר מדי.

תשובה:

שאלה זו – מצויה מאוד. נפוצה מאוד. בווריאציות כאלו ואחרות.

ומשכך, החלטתי לכתוב שני גליונות. באחד – ננסה לגעת בכאב של הבעל. בתפקיד שלו, בתשובה המיועדת – לו.

ובשני, ננסה להתייחס – לאשה. לקושי שיש לה כאן.

והרי תשובת הבעל:

כמה כאב יש בשורות הללו! וביניהם!

קשה לענות לפני שמכילים את הכאב. זו הבעיה הגדולה במסגרת הזו, של שאלות ותשובות בכתב.

– אבל אין מה לעשות, זו המסגרת. אז – קדימה.

שאלה:

לא הצלחת להיות ראש ישיבה. גם לא מלמד בחידר. אפילו לא להיבחן על הש"ס או על חציו.

– מה כן הצלחת?

תנסה לענות לעצמך, לפני שאתה ממשיך לקרוא.

אז – – –

אם התשובה שלך היתה ברורה, ומפורטת, ובטוחה – אז השורות הבאות אינן מכוונות אליך.

אבל אם התשובה היתה הססנית, ואולי, וקצת, ובאמת אני לא כל כך –

– אז אשתך בעצם רק 'משקפת' את התחושה שלך – כלפי עצמך.

אתה מסיים את השאלה במילים – 'איפה המקום שבו יש לי סיכוי לקבל את עצמי'.

האם אתה עצמך – מקבל את עצמך?

– אתה! בלב שלך. בשכל שלך. בחוויה שלך.

זו השאלה שאתה צריך לשאול את עצמך.

ר' אליהו לופיאן זצ"ל, אמר פעם לאחד מגדולי המחנכים, שהוא יכול לומר לכל אחד – שהוא הרבה יותר טוב ממה שהוא חושב את עצמו.

– לכל אחד!

גם לך. וגם לך. ואפילו לי!

אז קח דף, ועט, ותכתוב שתי רשימות.

האחת – במה לא הצלחת. שהכל יהיה ברור, 'על השולחן'.

ובשניה, תכתוב במה כן הצלחת. מה יש בך. מה טוב בך, מה התכונות הטובות שלך.

אני בטוח – שתמצא הרבה מאוד.

עצם הכנת הרשימות הללו, ישנה אצלך משהו. נסה – ותראה.

וכשה'דעת' שלך תשתנה, אתה תשדר את זה. ואז גם אשתך – תסתכל עליך אחרת.

ולדעתי, כדאי לך באמת לחשוב מה מתאים לך באמת. מה טוב לך – באמת. לא מה שטוב עבורך בעיני אשתך.

אולי 'כולל' מסוג שונה. אולי אפילו משהו מחוץ למסגרת הכולל (לאחר שאלת רב, כמובן).

מה שיתן לך עצמך – סיפוק, ותחושת מלאות. מה שיבטא אותך, את המתנות היחודיות שה' נתן לך.

– וללכת על זה!

ולאחר השלב הזה.

או לחילופין – אם טעיתי בהערכתי.

בדרך כלל, נשים, מטבען – הן 'מתמסרות'. עובדות ועובדות – עד שלא נותר בהן כח. ופעמים רבות גם אחרי זה.

ה'נסיון' שלהן, פעמים רבות, הוא לתת זמן – לעצמן. לצרכים האישיים שלהן. להבין שהן זקוקות למנוחה.

אנחנו, הגברים, בדרך כלל איננו 'סובלים' מהבעיה הזו.

ומשכך, פעמים רבות קורה, שאשה מסתכלת על בעלה – כעצלן. למה אתה לא זז. למה אתה יושב סתם. למה אתה מושך את הזמן.

וזו – טעות.

היא מעמידה את המסירות שלה – כנגד מה שהיא מכנה כ'עצלות' של בעלה, וזה מקומם אותה.

– אם היא היתה מסתכלת על הנסיונות שלה, ועל הקושי שלה לעמוד בהם, והיתה משווה את זה לצורך של בעלה במנוחה – היא היתה מתייחסת לזה בצורה אחרת.

אמנם, כאן – יש גם לבעל אפשרות לפתור את הבעיה.

ונשים, בבקשה אל תקראו את ההמשך...

לאשה הראשונה בבריאה, קראו – חוה.

חוה, זה כמו – 'חויה'.

תכונת האשה, שהיא 'חווה' דברים. יש בזה מעלות וחסרונות – כמו בכל תכונה שהיא.

כאן, אפשר להשתמש בזה.

תדאג – שהיא לא 'תחווה' את העצלות. את האיחורים. את משיכת הזמן.

תקום בבוקר – מוקדם, ככל האפשר. תצא מהבית. בחוץ, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. אפילו לחזור לישון איכשהו.

תנוח – בזמן שהיא לא חווה את זה מול העינים שלה.

כמובן, כל זה – ולהישאר 'שפוי'. מותר לך לעשות מה שאתה רוצה; אבל במידת האפשר, תשתדל – להראות לעיניה, 'להכניס' לחוויה שלה – את החריצות שלך.

זו עצה טובה, וגם נתינה – לאשה. כך היא מקבלת בעל חזק, ועוצמתי, ושולט בעצמו. זה מה שיעשה לה טוב.

ולמי שחושש, לא מדובר כאן על שקר. אין צורך להסתיר, וזה גם לא יעזור; מדובר כאן רק על החוויה. כשהיא לא תראה את זה מול העינים – יהיה לה טוב יותר. זה יהיה משהו 'רחוק', שהרבה פחות יפריע לה.

וכשאתה חוזר מהכולל, או ממה שאתה עושה, אל תתמקד בבטלה שהיתה, וגם לא בסיפורי החדשות. תספר לה – על מה שעשית. למדת דף גמרא. למדת רשב"א. תשתף אותה אפילו בסברא של ר' שמעון, גם אם היא לא תבין לגמרי.

כך היא תקבל חוויה – של בעל חרוץ, ש'עושה משהו עם עצמו'.

[לענ"ד, זו רק חזרה – לאיזון הנכון. עולם האברכים, ולומדי התורה בכלל, הוא העולם הכי נפלא שקיים עלי אדמות. גם אם לא כולם נעשו ראשי ישיבות או מסיימי ש"ס.

והנטיה הרגילה שלנו היא – שלא להדגיש את הטוב שבי, אלא רק את מה שאני צריך עוד לתקן. וכך גם בבית, אנחנו לא מספיק מספרים על הטוב שבנו. לא מרגישים נח עם הכאילו 'גאוה' הזו. ואנחנו גם חושבים – שזה לא יענין אותה.

והגישה הזו אינה נכונה.

מגיע לאשה לדעת במה היא משקיעה. מה 'יש' לה, באמתחתה. באמתחת בעלה – שזה אותו הדבר. וכפי שהתבאר.]

ואחרון חביב:

תזמין אותה לשיחה גלויה.

תספר לה על מה שאתה מרגיש. לא רצוי, לא אהוב, לא מקובל.

תסביר לה – שזה מפריע לך. חוסם אותך. בעיקר מפריע לך – שהיא לא מקבלת אותך כפי שאתה. כך זה צריך להיות במערכת נישואין, וזה חסר לך מאוד.

כשלא מקבלים אותך בבית – אתה לא מרגיש 'בבית'. תסביר את זה בבירור.

תשאל אותה – למה היא מצפה.

תן לה להוציא את זה. לומר את זה ברור. תקשיב לה – עד הסוף.

ולאחר מכן, תעמיד אותה בפני העובדות. ככה אני. אין מה לעשות. אני עובד, משתדל, עושה מה שאני יכול. אני לא יכול להיות מישהו אחר.

ואין ברירה, אלא למצוא דרך – לחיות עם זה. לקבל את זה.

– לקבל אותך!